פרחי באך האם זה עובד? תיאורי מקרים
Oak
“אני לא יכולה. זאת לא אופציה” אמרה לי אילנה.
“למה לא?” שאלתי.
“כי הכל על הכתפיים שלי. אני לא יכולה לקחת חופש מללמד את התלמידים שלי, או להגיד לבת שלי שאני צריכה לנוח. חמותי רוצה שאבשל לה לשבת ובעלי ביקש שנתקין את הארון החדש של איקאה בחדר העבודה שלו.”
“ואם תגידי להם שאת לא יכולה לעשות הכל?”
“אבל אני כן יכולה לעשות את זה. אני פשוט צריכה לדחוף את עצמי עוד קצת. יהיה בסדר” אמרה לי אילנה חיוורת וכפופה.
דיברנו שעה. ניסיתי להבהיר לאילנה שיושבת מולי מישהי מותשת ועמוסה שחייבת מנוחה, אבל בעיני אילנה כל העולם על כתפיה ואין לה את הפריבילגיה להניח את השק הכבד כ”כ אפילו לא לרגע.
נתתי לה את תמצית ה-Oak. תמצית זו כהגדרתו של ד”ר באך מיועדת “עבור אלה שנאבקים ונלחמים בעוצמה… הם ימשיכו לנסות דברים אחד אחרי השני, גם כאשר המקרה שלהם נראה חסר תקוה, הם ממשיכים להיאבק. הם אינם מרוצים מעצמם אם מחלה מפריעה להם במהלך מילוי חובותיהם או כשעוזרים לאחרים. הם אנשים אמיצים, נלחמים כנגד קשיים גדולים בלי לאבד תקוה או להפחית מאמץ”.
שבוע לאחר מכן, נכנסה אילנה עם פנים נפולות ועייפות. “אני לא מצליחה לצאת מהמיטה. כבר שבוע. מה קורה לי?”
חייכתי. “התמצית עושה את מה שלא הצלחת לתת לעצמך עד עכשיו. תני לגוף שלך את הזמן שהוא צריך.”
בפגישה הבאה פניה של אילנה קרנו. היא חייכה יותר, לחייה שוב ורודות, נשמעה ונראתה נינוחה יותר וחייכה כשהודתה שהעולם לא התפרק כשהיתה במיטה שבועיים. כוחותיה שבו אליה אך בעיקר היא הצליחה להבחין בין האחריות שלה לאחריות של אנשים אחרים, ולמצוא זמן לעשות את הדברים שהיא רוצה ולשחרר את העומסים המיותרים ע”י האצלת סמכויות והצבת גבולות בריאים יותר לסביבה. היא פרחה שוב.
Rescue Remedy
“יש לי פרפרים בבטן, לא מצליחה להירגע!” התנשמה תאיר וציחקקה. יכלתי לראות שהצחקוק היה לחוץ, לא רגוע במיוחד.
היא מתחילה מחר כיתה ט’. בית ספר חדש, מורות חדשות, חברות חדשות. והיא יוצאת לפנימייה בפעם הראשונה בחייה. הבחנתי שהיא לא מצליחה לשבת לרגע, בודקת כל כמה רגעים את רשימת החפצים שעליה לארוז. אבל הכל כבר היה מוכן. חוץ ממנה.
כשהצעתי לתת לה מעט רסקיו היא שמחה. “מה שיעזור!”
שמו הנרדף של הרסקיו הוא תמצית ה-S.O.S. התמצית המוכרת שניתן למצבי חירום או לפני אירוע גדול ומשמעותי. מבחן חשוב, נאום מול קהל גדול, טסט, דייט ראשון או יום ראשון בבית ספר.
את התמצית שמתי בבקבוק מים וביקשת מתאיר שתלגום ממנו כל כמה דקות או ברגע שמתחילים לה שוב הפרפרים בבטן. כשחזרתי מהעבודה באותו ערב היא כבר היתה רגועה הרבה יותר.
“אני בסדר” חייכה והלכה לישון, נרדמת בקלות תוך מספר דקות.
כששאלתי אותה למחרת איך עבר עליה היום הראשון בבית הספר יכולתי לשמוע שהיא רגועה. המעבר לא פשוט ומצריך הסתגלות לכל השינויים הקטנים והגדולים יחד, אבל היא הרגישה שלווה ובטוחה שתוכל להתמודד עם הכל. הלחץ התחלף להתרגשות ולהתלהבות מהפרק החדש בחייה.
Water Violet
“אני לא יודעת למה זה כ”כ קשה לי,” פניה של דינה היו עצובות מאד. “אני כבר בת 28 ומעולם לא הצלחתי להתקשר רגשית לאף אחד מהבחורים שאיתם יצאתי. מה לא בסדר איתי?”
התסכול של דינה היה אמיתי. לאנשים מבחוץ היא אולי נראתה קרה, מרוחקת ומתנשאת. גם אני הרגשתי כך כלפיה כשנכנסה לראשונה לקליניקה. אבל ככל שהכרתי אותה יותר וככל שהיא נפתחה אלי יותר, התחלתי לראות את הצד הרך וחסר הבטחון שבסה”כ בנה חומה מול העולם כדי לא להיפגע. ראינו את החומה אבל היא עוד לא העיזה להנמיך אותה ולהתקרב.
דינה גדלה עם הורים פרפקציוניסטים. כל דבר שעשתה קיבל ביקורת ומעולם לא הצליחה לעמוד ברף שהוריה הציבו לה. כאשר הביעה רגשות הם התעלמו או ביקרו את “חולשתה” ודרשו ממנה לעשות את ה”דבר הנכון” ולהפסיק לרחם על עצמה. הפגיעה החוזרת שחוותה מכך שהוריה התקשו להראות לה חום ואהבה גרמה לדינה להסתגר מהעולם, מתוך אמונה שלא ניתן לאהוב אותה.
“אין לי אמון באנשים,” אמרה לי פעם “הם תמיד מאכזבים אותי. אז אני מעדיפה להיות לבד. לקרוא ספר, לראות סרט או לראות את השקיעה מהמרפסת שלי לבד. מי צריך אנשים בכלל? הם רק גורמים עוד כאב”. אבל יכולתי לראות את הכאב האמיתי שעמד מאחורי מילותיה. היא רצתה קשר אבל הפחד שיתק אותה כשמישהו הראה בה עניין, והיא ברחה.
את תמצית ה-Water Violet התחלתי לתת לה כמה שבועות אחרי שהגיעה אלי לטיפול. לפי ד”ר באך תמצית זו מיועדת “עבור אלה שבבריאות או מחלה מעדיפים להיות לבד. אנשים מאד שקטים שנעים ללא רעש, מדברים מעט ואז בעדינות. מאד עצמאיים, בעלי יכולת, וסומכים על עצמם. כמעט משוחררים מדעות של אחרים. הם מסויגים, מניחים לאחרים והולכים בדרכם שלהם. לעיתים קרובות- חכמים ובעלי כשרונות. השלווה והשקט שלהם הם ברכה לסובבים אותם..”
זה קרה לאט. ראיתי משבוע לשבוע שדינה בודקת את החומה שהציבה לפני כ”כ הרבה שנים. היא התחילה לשאול את עצמה אם היא באמת רוצה להסתגר ולהתבודד כפי שעשתה עד עכשיו.
כשדני נכנס לחייה זה לקח זמן. בהתחלה התעלמה ממנו ואפילו כעסה עליו כשלא קיבל את סירובה לצאת איתו. “למה הוא לא עוזב אותי?” שאלה אותי בפגישה הבאה.
“את רוצה שהוא יעזוב אותך?” שאלתי.
“לא” אמרה בשקט, “אני פשוט מפחדת”.
אבל דני לא ויתר וראה בה מה שלא היתה מוכנה להאמין על עצמה- שהיא ראויה לאהבה. זה קרה לאט, אבל החומה התפוררה לאט לאט ודינה החלה לפרוח בקשר שלה עם דני. היא מצאה את היופי שבחיבור, את הכיף שבביחד ואת המקום שתמיד קיוותה לקבל כילדה- אהבה ללא תנאי וקבלה מלאה של מי שהיא באמת.
Centuary
“מה אתה רוצה לעשות, אבי?”
“בקשר למה? שאל בהפתעה.
בקשר להכל. בקשר לעבודה שאתה לא אוהב, בקשר לדרישות של אימך המבוגרת שמתקשרת עם עוד מטלה כל 40 דקות, בקשר לבוס שמסרב לתת לך העלאה במשכורת. בקשר לחברים שמלווים ממך כסף ולא מחזירים..”
“לא יודע” מלמל והשפיל את עיניו, “זה מה שהם רוצים”
“אבל מה אתה רוצה?” שאלתי אותו שוב.
“אני רוצה את מה שהם רוצים”
נאנחתי. את השיחה הזאת ניהלתי עם אבי כבר כמה פעמים ותמיד קיבלתי את אותה התשובה. מה שהם רוצים. הוא לא ידע להגיד לי מה הוא רוצה.
אבי הוא טיפוס סנטאורי קלאסי. ד”ר באך הגדיר אותם כ”אנשים נדיבים, שקטים ועדינים אשר משתדלים יתר על המידה לעזור לאחרים, ותוך כדי השתדלות זו מעמיסים יותר מידי על עצמם. רצונם לעזור כ”כ גדול שהם הופכים יותר משרתים מאשר עוזרים מרצון טוב. מזגם הטוב מוביל אותם לקחת על עצמם הרבה מעבר לחלקם בעבודה, ובעשותם כך מזניחים את המשימה המיוחדת להם בחיים”.
התיאור התאים לאבי כמו כפפה. הוא חשש להגיד לאחרים “לא”, להיות אסרטיבי ולעשות את מה שהוא רצה באמת. הוא אפילו לא ידע להגיד מה הוא רוצה, כי הם היו יותר חשובים. הוא פחד שלא יאהבו אותו אם יסרב. אבל הוא הסכים להודות שלא טוב לו ושהוא רוצה לעשות דברים אחרת. הוא רוצה להיות יותר בטוח בעצמו.
אז הוא התחיל לקחת את תמצית ה-centaury. מפגישה לפגישה ראיתי איך ישיבתו נעשית זקופה ובטוחה יותר וטון דיבורו חזק ובטוח יותר. הוא הבין את המחיר האישי שהוא משלם בכך שמנסה לרצות את כולם. הוא נעלם. והוא לא רצה את זה יותר.
הוא ניגש לבוס ודרש העלאה במשכורת, אבל הפעם הבהיר בבטחון שאם לא יקבל אותה הוא מוכן לעזוב. הבוס הבין שהוא רציני ואבי קיבל את ההעלאה.
מאימו ביקש שתמצא עזרה קבועה והבטיח שיבוא לבקר אותה כמה פעמים בשבוע. היא הבינה.
מאותו רגע התפנה אבי למצוא את תחביביו האמיתיים ולצאת יותר עם חברים. נדיבותו הטבעית נשארה. תמיד נתן כל מה שיכל, אבל לא מתוך הכרח או פחד ממה שיגידו אם יסרב, אלא מתוך בחירה ואהבה אמיתית לסובבים אותו. מתוך אהבה אמיתית לעצמו.